הקהילה היהודית באדיס אבבה
על מה הפרויקט?
הקהילה היהודית באדיס אבבה ממתינה כבר עשרים שנה בהשתוקקות גדולה, לעלות לישראל. בשולי העיר, מאחורי שער ברזל ישן, הם חיים בדלות גדולה ומנסים כבר שנים לצעוק את זעקתם ולהבין מדוע אין פתרון לבעייתם אצל אף גורם רשמי.
במסע של קבוצת צלמים באתיופיה, ביוזמת - PHOTO IS:RAEL, הגענו החודש לביקור בקהילה היהודית. בעקבות המראות והשיחות שנחשפנו אליהם, הצענו לקיים פעילות חברתית עם בני נוער מהקהילה במטרה לתת להם דרך להשמיע את קולם באמצעות שפת הצילום – PHOTO IS:VOICE . בני הנוער קיבלו כלים ותרגילים בצילום ולאחר מכן יצאו לספר על הבית והקהילה שלהם. החומרים שיקובצו מהפעילות החברתית עם בני הנוער יוצגו לקהל הרחב בפסטיבל הצילום הבינלאומי בנובמבר הקרוב.
את סדנת ה Photovoice הנחתי בשיתוף עם אייל לנדסמן ואורן לבון.
לתמונות מהתערוכה בגלריה לאומנות עכשיות לוינסקי
פוטו וויס מתוך הפרויקט:
אנחנו רואים שמחזיקים את הבקבוק בחוט והוא לא יכול לזוז ובפנים יש לו מים וחול. אבל בסוף הוא יכול להוציא את הפרח אבל ייקח לו זמן. גם אנחנו ככה החיים שלנו בתוך האדמה. אנחנו לא יכולים לזוז אם אני רוצה לעלות עכשיו אני לא יכול לעלות אבל בסוף נעלה!
טגבו וורקו
הכי חשוב לבנות זה המקווה. יש אורחים שבאים, כמו אתם, ויש אנשים שהם לא יהודים אז רציתי להראות להם את המקווה. במקווה יש מים של גשם ויוצאים מהמקווה מקודשים
גסטאו פיסקאו
היה לנו בית מקדש ובגלל שהייתה שנאת חינם בית המקדש נהרס. כשיבנה בית המקדש החדש נהיה כולנו ביחד לא יגידו אתה מפה אני משם, נהיה כולנו יחד, כולנו נעלה לארץ ישראל ויבנה בית המקדש
הבתמו מולט
בצילום זה כמו ישיבה של לימוד תורה בחג השבועות זה מסמל את לימוד התורה גם בעברית וגם באמהרית. יש אנשים שאומרים שאנחנו לא יהודים אבל כשאתה יושב פה ולומד תורה אתה יודע שמה שאומרים זה לא נכון ולא חשוב.
שלמה בן מולט
תערוכת מעברים - אתיופיה. בגלריה לאומנות עכשיות לוינסקי
המסע לאתיופיה - תערוכה קבוצתית בפסטיבל הצילום 2018 בתל אביב:
הרחוב הוא החיבור לקהילה הקרובה. המרחב הציבורי מורכב מממד פיזי וממד חברתי החולקים צרכים משותפים: הצורך לזמינות ונגישות, ביטחון פיזי וחופש ביטוי. הצורך בהנגשה למגוון דעות ופרשנויות. הצורך לגמישות ושינוי של המרחב ואופי הפעלתו. ארגון המרחב הציבורי והשימושים השונים בו מייצרים מרחב סימבולי של יחסי כוח ומכתיבים למשתמשים בו כיצד עליהם לפעול.
מרכיבים אלו הפנטו אותי באתיופיה הן ברמה הויזואלית והן בתכנים. גוף העבודות שבחרתי כולל גם צילומים של מרחבים ציבוריים ללא אנשים, שלמרות חסרונם ניתן לחוש את החיים בהם. בעיקר ריתקו אותי האנשים, עם כולם השתדלתי לשוחח לפני הצילום ולאחריו, ויזואלית הם משכו את עיני בצבעוניות, במרקמי הבדים והחפצים ובעיקר במבטים. בתכנים נמשכתי לצניעות, לביישנות ולעדינות. כולם עומדים עם הפנים למצלמה, מודעים לצילום והם חלק מחיי היומיום ברחוב.
נציגי הקהילה של אדיס אבבה בביקור בתערוכה: